מוזה

אם רק לא היית חמקמקה כל כך.

אילו לא היה את החשש הזה - שאם לא אתפוס אותך בשתי ידיים בטוחות ואנצל כל שנייה שאת מחליטה לשרות מעליי - הרי שהייתי מניחה לך פשוט להיות שם, מונחת בפינה כחתול מצונף, מנהלת את חיי בעדנה ומדי פעם, בהחלטה מודעת, ניגשת, מעוררת אותך משנתך המתפנקת, וקוראת לך לשחק.

אבל את לא חיה מבוייתת, אלא ההיפך הגמור.

את פראית וסוערת ובעיקר בלתי צפוייה.

ברגע אחד, כשאני נמצאת במקום אחר לחלוטין - רחוק מעולם של כתיבה ויצירה - כמו באמצע שיחת ועידה במשרד - את מחליטה להגיח, שוטפת את כולי, מציפה את נפשי, בוערת ומפעמת ולא מניחה לי לעשות או להתרכז בכל דבר אחר.

ודווקא את אותם רגעים שאני מפנה עבורך, דווקא בתוך אותה אווירה נכונה - שקט סביב, נרות דולקים, קטורת מפיצה עשן ריחני - את אינך. מסרבת בעקשנות להגיח. ולא משנה מה אעשה. אבכה, אקרא, אכתוב - את לא תבואי. כי פשוט לא במוזה שלך.

אוי, מוזה. כמה פלאית את. כמה אנוכית ואכזרית ובלתי מפוענחת. כנראה שנגזר עליי לחכות לך בהכנעה, כמו אשת הספן על קו המים, נושאות עיניי בציפייה לרגע שבו תופיע ספינתך בקו האופק.