ציד המחשבות

בזמן האחרון אני מרגישה כאילו מחסום כלשהו הוסר מפי הבאר שהיא נפשי. מחסום שהיה קבוע על פתחה זמן רב מדי... וכמו אסירים שכמיהתם לחופש ולאור יום נכלאה בברוטליות במקום לח ואפלולי במשך שנים ארוכות, כך עולות ופורצות בי מחשבות, ובעיקר רגשות ותחושות - כמו קהל שואג באצטדיון מיד לאחר שריקת הסיום (במקרה שלי זה מרגיש יותר כמו שריקת פתיחה) הכל עולה מתוכי ופושט סביב, צובר תאוצה ונפח, שאון הולך וגובר שלא נותן לי מנוח.

ואני מנסה לאחוז בקצוות ולא לתת לדבר לחמוק ומרגישה כמו בציד, ציד אחר המחשבות שלי. תחושה מטרידה של חוסר שליטה הופכת את בטני - פתאום, על סף שנות השלושים שלי, דבר אינו ברור, העתיד כולו לוטה בערפל כמו גם ההווה, כל האמיתות מתפוררות לנגד עיני מבלי להתחלף מיד באחרות - וזה משתק מאימה ומעורר לחיים בעת ובעונה אחת.

ואולי מתוך נסיון להכניס בתוך כל זה קצת שליטה בכל זאת, אני מרגישה בצורך לעשות סדר, לפנות מקום, לארגן דפים תלושים, לאגד חצאי מחברות ורעיונות מקוטעים, לזרוק, לנפות, להעיף - כדי לאפשר לכל זה לגדול ולהתעצם ללא הפרעה. הרי המחשבות העולות ממני כעת הן-הן מרבד הקסמים שלי, אשר יוביל אותי בדיוק אל מחוז חפצי הנכסף - "חיים של אמנות וחופש".