הפעם הראשונה שלי

יש משהו מאוד מוזר בליצור בלוג.
קודם כל, ההתעסקות הטכנית סביבו.
שנית, עובדת החשיפה הבלתי מבוקרת הזאת, שבאה בניגוד מוחלט לנטייתו של האומן המיוסר, ובמקרה הזה - הסופרת, לכתוב בחדרי חדרים, בליל ירח מלא לאור נרות, כשכל השאר כבר ישנים ושקועים עמוק בעולם של חלומות.

וכך עלתה לה שוב השאלה שמהדהדת מדי פעם במוחי: מהיכן מגיע אותו דחף שיש לאומנים, להפיץ את האומנות שלהם, לקבל חשיפה, להתפרסם, לקבל הכרה?
שהרי אומנות היא צורך פנימי, בלתי נשלט ומאוד אישי... המניעים של כל אחד ואחת מאיתנו יכולים להיות שונים בתכלית, אבל בבסיס של הכל כנראה שישנה תשוקה עזה לתת ביטוי למתרחש עמוק בתוכם. להוציא משהו מזה החוצה, אם בכדי להבין יותר טוב, אם בכדי להיות מסוגלים להכיל חווייה שרגישותם הגבוהה מקשה עליהם להכיל באופן שגרתי ואם בכדי לשמר זכרונות, תהליכים, מחשבות, חוויות.

מדוע, אם כן, עצם היצירה עצמה - הכתיבה, הציור, ההלחנה - אינו מספק? מדוע מיד לאחר שהמערבולת הרגשית יצאה החוצה בדמותה של יצירת אומנות, עולה הכמיהה החזקה הזו גם לחשוף אותה לעולם?

בעודי מחליטה - לראשונה - ליצור לעצמי בלוג אישי, תהיתי מה עומד מאחורי כל זה. לא תמיד צריך להבין. לאינסטינקטים ותחושות יש מקום של כבוד בעולמי ומתוכם אני פורטת מילים אלו - הפוסט הראשון שלי בבלוג הראשון שלי, שאין לי עוד כל כך מושג מה יכיל ולאן יקח אותי.