הפעם הראשונה שלי 2

אני עושה סרט. אמיתי.

זאת אומרת, משתתפת בהפקה של סרט, בתור תסריטאית.

זאת אומרת, סרט שנעשה ב-48 שעות

נשמע הזוי?

כן.

אבל מדליק לחלוטין.

זהו פרוייקט עולמי שהשנה הגיע לראשונה לתל אביב - ביום רביעי ה 27 לחודש כל צוות (שכולל במאי, מפיק, כותבים, שחקנים, עורכים וכו') יקבלו, בדיוק בשעה 18:00, פתק עם ז'אנר, דמות ושורה מדיאלוג שצריכים להופיע בתסריט. מאותו הרגע יש להם בדיוק 48 שעות להגות, לכתוב, לצלם, לביים, להפיק, לערוך ולהגיש סרט לפי כללי התחרות.

אורך הסרט הוא עד 7 דקות.

מרתון אמיתי.

אתגר מטורף.

הסרט יוקרן בסינמטק וכמובן שהזוכה מקבל פרס נאה (אל תשאלו אותי מהו, אני בקטע של אומנות, לא בקטע של חומרנות!), אבל בעיקר זאת פשוט חוויה יוצאת דופן והתנסות חשובה.

בדיוק עכשיו חזרתי ממפגש ההיכרות הראשון שלנו, שכלל סיור לוקיישנים וסגירת קאסט.

איזו התרגשות! אני חלק מעשייה אמיתית.

זה קורם עור וגידים!

קישור לאתר של הפרוייקט אתם יכולים למצוא תחת "פרוייקטים נוכחיים" בבלוג.

תחזיקו אצבעות!

מוזה

אם רק לא היית חמקמקה כל כך.

אילו לא היה את החשש הזה - שאם לא אתפוס אותך בשתי ידיים בטוחות ואנצל כל שנייה שאת מחליטה לשרות מעליי - הרי שהייתי מניחה לך פשוט להיות שם, מונחת בפינה כחתול מצונף, מנהלת את חיי בעדנה ומדי פעם, בהחלטה מודעת, ניגשת, מעוררת אותך משנתך המתפנקת, וקוראת לך לשחק.

אבל את לא חיה מבוייתת, אלא ההיפך הגמור.

את פראית וסוערת ובעיקר בלתי צפוייה.

ברגע אחד, כשאני נמצאת במקום אחר לחלוטין - רחוק מעולם של כתיבה ויצירה - כמו באמצע שיחת ועידה במשרד - את מחליטה להגיח, שוטפת את כולי, מציפה את נפשי, בוערת ומפעמת ולא מניחה לי לעשות או להתרכז בכל דבר אחר.

ודווקא את אותם רגעים שאני מפנה עבורך, דווקא בתוך אותה אווירה נכונה - שקט סביב, נרות דולקים, קטורת מפיצה עשן ריחני - את אינך. מסרבת בעקשנות להגיח. ולא משנה מה אעשה. אבכה, אקרא, אכתוב - את לא תבואי. כי פשוט לא במוזה שלך.

אוי, מוזה. כמה פלאית את. כמה אנוכית ואכזרית ובלתי מפוענחת. כנראה שנגזר עליי לחכות לך בהכנעה, כמו אשת הספן על קו המים, נושאות עיניי בציפייה לרגע שבו תופיע ספינתך בקו האופק.

התרגשות. זחיחות. פחד. ייאוש

המוח לא מפסיק לעבוד.

שינה טרופה, קצרה ומקוטעת

התקפי חרדה קלים

הכנת רשימות, חישובים, שרטוטים ותכניות

.צורך בלתי פוסק לספר על תכניותיי, לשמוע אותן קורמות עור וגידים בקול רם, לקבל עליהן את אישור הסביבה

תחושת זחיחות ואופוריה מטורפת.

שנייה לאחר מכן - נפילה אל תחושה של ייאוש ופחד -

כל כך הרבה כמוני יש בעולם, עם חלומות ושאיפות להיות סופרים, משוררים, תסריטאים יוצרים...

כמה מהם באמת מצליחים להגשים?

אבל רגע. את כבר הגשמת. כבר עשית כמה צעדים משמעותיים. השביל שלך כבר טיפ-טיפה סלול!

ובכל זאת... ממשיכים להציק אותם שדים קטנים שם בפנים, אלה שפשוט יושבים שם - על שפת המדרכה של הנפש - ותוקעים מפעם לפעם מקלות קטנים בגלגלי החלומות שלי.

מגחכים בשביעות רצון אכזרית, כמו ילדים בריונים שנטפלים לחלשים בדרך מביצפר.

מישהו יודע איך מסלקים אותם משם?

יש להם איזה מדביר מקצועי או משהו?

תחת איזה ערך בדפי זהב זה עשוי להופיע?

אולי רק כוח החלום יכול להעלים אותם... אולי התשוקה לכתוב כל כך עזה ותופסת את כל המרחב, ששדים קטנים או לא

שדים קטנים, פחד או לא פחד - זה הולך לקרות. בעיקר כי זה כבר יצא משליטתי. בעיקר כי אין שום ברירה אחרת, ובעצם - מעולם לא הייתה.

על הומור

"אולי חסר קצת הומור", כתבה לי ענת, בת דודתי.

המ. הומור, חשבתי.

וכדרכם של משובים, גם אם אתה רוצה לאמץ אותם וגם אם לא, הם גורמים לך להסתכל על הדברים מחדש, בזווית קצת אחרת. וכך עשיתי. ופתאום נוכחתי לדעת - וואללה, הבחורה צודקת. הכל פה בינתיים נראה רציני להחריד!...

אז זה לא שאני אתחיל לשפוך כאן בדיחות שאני שומעת בארוחת הצהריים מהקולגות (וגם לא בטוחה שהייתי מגדירה אותן כהומור), אבל רציתי לשתף אתכם בכתבה הבאה, שנכתבה על ידי חברה וקולגה מסוג אחר - פוריה גל - כותבת מוכשרת ונפלאה כשלעצמה.

ולספר לכם בסוד שהייתה לי תרומה קטנה למה שתקראו כאן.

מי שמכיר אותי, יידע מיד לעשות את הקישור. מי שלא - מוזמן לזרוק ניחושים!

ציד המחשבות

בזמן האחרון אני מרגישה כאילו מחסום כלשהו הוסר מפי הבאר שהיא נפשי. מחסום שהיה קבוע על פתחה זמן רב מדי... וכמו אסירים שכמיהתם לחופש ולאור יום נכלאה בברוטליות במקום לח ואפלולי במשך שנים ארוכות, כך עולות ופורצות בי מחשבות, ובעיקר רגשות ותחושות - כמו קהל שואג באצטדיון מיד לאחר שריקת הסיום (במקרה שלי זה מרגיש יותר כמו שריקת פתיחה) הכל עולה מתוכי ופושט סביב, צובר תאוצה ונפח, שאון הולך וגובר שלא נותן לי מנוח.

ואני מנסה לאחוז בקצוות ולא לתת לדבר לחמוק ומרגישה כמו בציד, ציד אחר המחשבות שלי. תחושה מטרידה של חוסר שליטה הופכת את בטני - פתאום, על סף שנות השלושים שלי, דבר אינו ברור, העתיד כולו לוטה בערפל כמו גם ההווה, כל האמיתות מתפוררות לנגד עיני מבלי להתחלף מיד באחרות - וזה משתק מאימה ומעורר לחיים בעת ובעונה אחת.

ואולי מתוך נסיון להכניס בתוך כל זה קצת שליטה בכל זאת, אני מרגישה בצורך לעשות סדר, לפנות מקום, לארגן דפים תלושים, לאגד חצאי מחברות ורעיונות מקוטעים, לזרוק, לנפות, להעיף - כדי לאפשר לכל זה לגדול ולהתעצם ללא הפרעה. הרי המחשבות העולות ממני כעת הן-הן מרבד הקסמים שלי, אשר יוביל אותי בדיוק אל מחוז חפצי הנכסף - "חיים של אמנות וחופש".

הפעם הראשונה שלי

יש משהו מאוד מוזר בליצור בלוג.
קודם כל, ההתעסקות הטכנית סביבו.
שנית, עובדת החשיפה הבלתי מבוקרת הזאת, שבאה בניגוד מוחלט לנטייתו של האומן המיוסר, ובמקרה הזה - הסופרת, לכתוב בחדרי חדרים, בליל ירח מלא לאור נרות, כשכל השאר כבר ישנים ושקועים עמוק בעולם של חלומות.

וכך עלתה לה שוב השאלה שמהדהדת מדי פעם במוחי: מהיכן מגיע אותו דחף שיש לאומנים, להפיץ את האומנות שלהם, לקבל חשיפה, להתפרסם, לקבל הכרה?
שהרי אומנות היא צורך פנימי, בלתי נשלט ומאוד אישי... המניעים של כל אחד ואחת מאיתנו יכולים להיות שונים בתכלית, אבל בבסיס של הכל כנראה שישנה תשוקה עזה לתת ביטוי למתרחש עמוק בתוכם. להוציא משהו מזה החוצה, אם בכדי להבין יותר טוב, אם בכדי להיות מסוגלים להכיל חווייה שרגישותם הגבוהה מקשה עליהם להכיל באופן שגרתי ואם בכדי לשמר זכרונות, תהליכים, מחשבות, חוויות.

מדוע, אם כן, עצם היצירה עצמה - הכתיבה, הציור, ההלחנה - אינו מספק? מדוע מיד לאחר שהמערבולת הרגשית יצאה החוצה בדמותה של יצירת אומנות, עולה הכמיהה החזקה הזו גם לחשוף אותה לעולם?

בעודי מחליטה - לראשונה - ליצור לעצמי בלוג אישי, תהיתי מה עומד מאחורי כל זה. לא תמיד צריך להבין. לאינסטינקטים ותחושות יש מקום של כבוד בעולמי ומתוכם אני פורטת מילים אלו - הפוסט הראשון שלי בבלוג הראשון שלי, שאין לי עוד כל כך מושג מה יכיל ולאן יקח אותי.