מחשבות על גן עדן

כשהאחיין שלי נולד, ומתוך זה שעקבתי מקרוב אחרי כל תהליך היווצרותו והגחתו לאוויר העולם, הגעתי למסקנה שסיפור גן העדן שכולנו מכירים מספר בראשית, הסיפור על אדם וחווה שנוצרו ע"י אלוהים ובצלמו והסתובבו חסרי דעת ובינה, עירומים כביום היוולדם בגן העדן הקסום והמגונן - הוא למעשה מטאפורה שלמה לתהליך הלידה.תחשבו על זה: גן העדן הוא-הוא הרחם המגונן, הרך והנעים, שדואג לכל צרכיהם של אדם וחווה: הם לא יודעים קור או חום, רעב או צמא, פחד או דאגה. ממש כמו עובר ברחם אימו, אשר דרך חבל הטבור מקבל את כל מה שהוא זקוק לו ופטור מלהתמודד עם תחושות לא נעימות של צורך פיזי או נפשי בלתי מסופק.תהליך הלידה מלווה במשבר. בכאב. בפחד ובבהלה. העובר מגורש יום אחד מתוך הרחם בעל כורחו ויוצא אל אוויר העולם, אל התודעה, אל מקום אינסופי ורחב בו עליו להתמודד בעצמו עם שלל דברים חדשים.האכילה מפרי עץ הדעת הביאה את אדם וחווה להבין מי הם. לדעת היכן הם נמצאים. להיות מודעים לעצמם ולסביבתם. הם לא יכלו עוד להישאר בגן העדן, שבו הכל היה תמים וטוב. למעשה, לא אלוהים בכבודו ובעצמו הוא זה שגירש אותם מגנו, אלא עצם התודעה, ההכרה שהגיעו אליה: העולם לעולם כבר לא יכול היה להיראות כגן עדן מושלם, אלא כבליל שלם של ניגודים - של טוב ורע, של חם וקר, של רע וטוב. כלומר, אין מדובר כאן בגירוש פיזי של ממש, כמו שתמיד הראו לנו בציורים של ביצפר יסודי, כי אם ביציאה רוחנית, מנטלית, מעולם של חוסר תודעה שבו הדברים הם חד מימדיים ומוחלטים אל עולם של תודעה, שבו הכל הוא יחסי ומורכב מאינספור גוונים.ועוד נקודה: חלק גדול מהדת מתבסס על השאיפה הזו, שבחיים הבאים, אחרי המוות, נגיע חזרה לגן העדן.ולשם כך עלינו לקיים שלל חוקים ומצוות ומעשים טובים - ולא בשביל החיים האלו, כאן, עלי אדמות, חיי התודעה. אלא בשביל העולם הבא: החזרה לגן עדן.יש משהו מאוד חכם מצד הדת, במשיכת ההמונים על ידי פנייה לצורך הבסיסי ביותר שקיים בכל אחד מאיתנו - הצורך לשוב חזרה אל הרחם, להיות שוב מוגנים מפני העולם, עטופים ומטופלים ושכל צרכינו מסופקים מיידית.הגיחה אל אוויר העולם הנה כנראה טראומה שחרוטה בכל אחד ואחד מאיתנו, כזו שאי אפשר באמת להשתחרר ממנה ועל כן נועדנו תמיד לשאוף - עמוק בפנים - לחזור אל מצב חוסר התודעה המנחם.ועדיין, מה שמשתמע מכך הוא שחוסר תודעה משמעו חוסר חיים. ועכשיו אנחנו כאן, עלי אדמות, והמסע הזה רווי עונג וכאב כאחד, וכל עוד אנחנו בהכרה - שניהם גם יחד בלתי נמנעים.

Building Characters

In screenwriting school we used to put a lot of emphasis on the process of creating a character. We already talked about the complexity of human beings (5000 traits... remember?), and this complexity makes it very difficult to build a character that will be distinctive and accurate on one hand but realistic, "round" and deep on the other.For example, you want to portray a neurotic and edgy person. But if his / her reaction to every thing that happens is a panic attack, then it gets boring, unreliable and unreal. Because real people aren't like that.I was sitting with this guy today having lunch. He is usually very quiet and shy, speaks with a low voice and doesn't like to express his opinions in a crowd. But suddenly, during that short lunch, I discovered how opinionated he really is, how he challenges or criticizes almost every little thing and doesn't just accept things that are told to him as they are. Only he doesn't make any noise about it. Most of it comes out in quick, almost unnoticeable flashes which may escape the normal eye. This internal paradox between one side of a person and another is fascinating, and this is what makes a brilliant character.I think that when you scratch people's surface, you discover many contradicting traits of this sort. We all have those to some extent. And still, somehow, when creating a character, there is a very fine line between portraying a round, interesting and diverse person, and just creating a mosaic made of pieces of different traits that don't add up to a real live person..I guess learning how to do find that balance is where the secret lies.

The snooping instinct

People love to snoop at others. We all have this urge to observe other people's thoughts, feelings, behaviors, lives when they don't know we're there.We do it all the time, in every chance we get:Listening to radio shows where listeners call and spill their guts about the trouble in their lives; Watching reality shows; Peeping at forums where people share their experiences / problems / opinions; eavesdropping to strangers' conversations sitting next to you in a cafe, sitting behind you on the bus, standing in front of you in line, wherever.There is nothing more intriguing than getting a sneak peek at someone else's secrets. And I want to refer some questions to you:Do you also have this curiosity about other people's lives? What ways do YOU have to satisfy it?Where do you think this urge comes from?What, in your opinion, is the great appeal in that?Do you have any specific peeping story you can share?I have my own interpretation to the snooping instinct, which I will gladly share. But I want to hear your thoughts first. And for those of you who wonder, I'm not asking just for the sake of making some noise on facebook. This is for a specific project I'm working on. So thanks in advance for sharing your thoughts on the matter with me…