ביום רביעי בצהריים נפרדתי מהחיים שלי ובדיעבד גם מהשפיות שלי, ועשיתי את דרכי הנרגשת ליישוב קציר - הלוקיישן הפוטנציאלי לסרט העתידי שאותו אנו עתידים לייצר ב- 48 שעות בדיוק.
בשעה ארבע וחצי, בעודי באוטו עם השחקנים (כל השמות שמורים במערכת), התקבלה הבשורה בצורת טלפון בהול מפוריה (התסריטאית השותפה. שמה דווקא לא שמור במערכת):
הז'אנר שהעלינו בגורל הוא אימה.
מיותר לציין שהאימה שהרגשתי מזדחלת במעלה עמוד השידרה שלי באותו רגע – היא בלבד הייתה יכולה להזין פיצ'ר שלם, לא רק סרט של 4-7 דקות.
מה אימה. איך אימה. אני אפילו לא מסוגלת לראות סרטים כאלה מרוב שאני לא מתחברת לז'אנר, אז לכתוב אחד??
למזלי או לצערי, גם פוריה, גם הבמאי וגם המפיק הגיבו פחות או יותר באותו אופן.
שטויות שפוריה ואני ישבנו ימים ארוכים לפני התחרות והגינו שלל סיפורים נפלאים שהיו מתאימים לכל אחד מעשרת הז'אנרים שהיינו יכולים להעלות בגורל... מלבד אימה.
נקודת פתיחה, אם כן: לא משהו.
נתונים נוספים שהיינו צריכים להכניס למערך החשיבה: בתסריט חובה לכלול -
מורה לפיתוח קול בשם רחל או יעקוב ניסימוב
עגבנייה
את המשפט: "בקרוב יקרה לך משהו טוב".
מאותו רגע בו הסתיימה ההגרלה בסינמטק, במקומות שונים ברחבי מדינתנו הקטנה ובעיקר בתל אביב, התחילו לגלגל חמישים ושישה תסריטאים – ואנחנו ביניהם - רעיונות לחמישים ושישה סרטים, להקים סט, לעשות חזרות, לבנות שוטינג סקריפט ובעיקר לנסות בכל דרך אפשרית לעשות כמה שיותר בכמה שפחות, לנוע יותר מהר ממהירות הקול בנסיון להביס את השעון המתקתק. ככה זה כשיש לך אקדח מוצמד לרקה.
וכאן התחיל לו מסע הזוי, מטורף, מתיש, שהוגדר באופן המוצלח ביותר על ידי שותפתי לכתיבה כ"ניסוי בבני אדם".
זה התחיל בכמה שעות בתוך חדר דחוס ואפוף עשן סיגריות של סיעור מוחות בין האנשים המעורבים לגבי כיוונים שונים של סיפור (מה שלימים הוגדר כטעות מספר אחת) – "מה הדבר שממנו אתם הכי מפחדים? להיקלע חסרי אונים אל סיטואציה שאי אפשר לצאת ממנה? שחיי היומיום שלך, המקומות שאתה הכי מכיר, הופכים את פניהם ומתעוותים לך מול העיניים? שמישהו שאתה הכי אוהב ימות?"
זה המשיך, בשעה עשר בלילה, בהימלטות בשן ועין של פוריה ושלי מלוע הר הגעש במטרה למצוא קצת שקט שיאפשר לנו לחשוב על סיפור טוב, בשיתוף עם הראל הבמאי וניר המפיק.
יושבים בחצר הבית של המארחת (האומללה שלא ידעה לאן היא מכניסה את עצמה) – טעות מספר שתיים (יתושים, נמלים וג'וקים שורצים סביב, ובעיקר רכבת אנושית של החברים בצוות שהחליטו שהם חייבים להביע דיעה על כל רעיון שהועלה, לשאול שאלות, להציע רעיונות ובעיקר להפריע לתהליך החשיבה הרציף של התסריטאיות).
לועסים גת, שותים קפה ומעשנים סיגריות בכמויות מסחריות, כדי להביס את העייפות ולהיאחז בקו מחשבה אחיד שיוביל אותנו בסופו של דבר לסיפור המנצח.
עוצרים פתאום להתלבט לגבי מהות הז'אנר.
מה בדיוק ההבדל בין אימה למותחן ("שני אנשים יושבים זה מול זה על שולחן, מתחתם פצצה מתקתקת. הם לא יודעים את זה, אבל הצופים כן: מותחן. הם והצופים לא יודעים את זה: אימה. או ההיפך. אמ. לא משנה).
האם ההיצמדות לז'אנר (שהיא אחד מהקריטריונים בתחרות) מחייבת בהכרח ביתור גופות והשפרצות של דם ורוצחים סידרתיים אימתניים? או שמא גם אימה פסיכולוגית, פנימית, נחשבת?
נכנעים לפרקים לדיונים פילוסופיים ופסיכולוגיים, מעלים רעיונות ומפריכים אותם, זונחים באכזבה קווי עלילה מדליקים שלוקחים אותנו לשומקום, לעיתים זה מרגיש כמו נסיון עקר לפתור בעייה בלתי אפשרית במתימטיקה: רגע – אם הוא תכנן את כל זה, אז למה הוא אומר לה ככה וככה ולא עושה ככה וככה? זה לא הגיוני. ומה בכלל המניע שלו? ומה היא רוצה להשיג? ואיפה לעזאזל לתקוע את המורה המחופפת לפיתוח קול ואיך דוחפים משפט שנשמע כמו סלוגן לפרסומת מזופתת: "בקרוב יקרה לך משהו טוב"???
וכל הזמן הזה, החול בשעון שלנו הולך ואוזל, הולך ומתמעט...
בערך בשעה אחת בלילה, עם מה שהתחיל להסתמן כמו סיפור, הגענו אל צוות השחקנים כדי לתת להם בריף ולשמוע פידבק, שכמובן, לא איחר להגיע. (טעות מספר 3: להציג סיפור לא מהודק שניתן לערער את מהותו בקלות).
כעבור שעה נוספת חזרנו, פוריה ואני, אל השולחן שורץ החרקים לאור הניאון בחצר, והתמשכנו לקדוח במוחותינו, תוך נסיונות הדיפה שהלכו והקצינו של כל אותם מביני דבר שהתעקשו לחלוק איתנו את דעתם ובעיקר להסיח את דעתינו.
או-אז התקבל אס.אמ.אס ממטה השחקנים: אחד מהרביעייה ביקש לצמצם את התפקיד שלו למינימום ההכרחי, כמחאה על כך שלא לוהק לתפקיד הראשי בסרט. כעבור כעוד עשרים דקות הגיע שליח בשר ודם מאותו מטה בדיוק שביקש לחדד את המסר: השחקן הודיע שהוא פורש מההפקה.
מעוצבנים, אבל לא מופתעים, הבנו שאין זמן לבזבז בנסיונות שכנוע ושידול או בטיפולים פסיכותראפיים נגד מגלומניה כרונית, אלא יש לשכתב מיד את התסריט ולהוציא את הדמות שלו לחלוטין.
השעות נוקפות. הדד ליין מתקרב. רמת המיקוד והריכוז שלנו הולכת ויורדת, האנרגיות הולכות ואוזלות.
השחר מפציע, ופוריה ואני יושבות ומקלידות דיאלוגים וסצינות בקדחנות אל תוך הלפטופ המיוסר שלי (שמי בכלל זכר שהוא שייך לתפקיד הרישמי שלי בחיים, אשת מכירות בחברת הייטק... יקום מקביל).
בשעה שבע בבוקר, עם אותם בגדים, רק בתוספת של הרבה זיעה ועשן סיגריות, שיער סתור ועיניים טרוטות, קראנו לשחקנים להקראה של התסריט שהצלחנו להוליד. המטרה הייתה להקריא, לענות על שאלות, לעבור קצת על הדמויות, וקדימה – לצילומים של הסצינה הראשונה. (הראל החל במקביל לתדרך את הצלמים והתאורנים לגבי השוטינג סקריפט של הסצינות).
השחקן הפורש כמובן לא הגיע להקראה, ואנחנו קצת הופתענו לראות את שלושת השחקנים הנותרים מרימים גבה כשנוכחו לראות שאין לו דמות בתסריט.
"אבל הוא ביקש לצאת מהסיפור בעצמו. עובדה, הוא לא פה עכשיו. רציתם שנכתוב תסריט שכולל אותו ובסוף ניתקע?", טענו.
"כן, אבל אתם יודעים... זה נאמר מתוך תסכול... תנסו למצוא לו בכל זאת כמה רפליקות".
ואחרי פידבק מזורז (ולא מרחם), עברו השחקנים לצילום הסצינה הראשונה ואני ופוריה להכנסת שינויים שחלקם נסיון למצוא לשחקן הפורש כמה רפליקות שישביעו את רצונו. מיותר לציין שבשלב הזה כל טקסט שיצא תחת ידינו היה הזוי ומטופש, כי מי בכלל יכול לחשוב אחרי עשרים ושש שעות ערות מפוצצות בניפוחי שכל שלא היו מביישים מפעל לבלוני הליום?
בשעה תשע בבוקר, באפיסת כוחות, עם תסריט גמור ובתחושה שאולי התפקיד שלנו – לעת עתה – הסתיים, פוריה ואני פרשנו לישון. לא שממש אפשר היה לישון בעיצומו של בוקר עמוס בבית מלא באנשים נכנסים ויוצאים, נרגשים, כועסים, לחוצים, עייפים, מחלקים הוראות, מספרים חוויות, טוענים טענות – והכל בקולי קולות. כך יצא שהצלחנו להירדם אולי לחצי שעה. כשאז קולו הטרוד של ניר העיר אותי מנמנום חיוני: "תעירו את אפרת ופוריה, הן חייבות לכתוב תסריט חדש".
באותו רגע היה נדמה לי שההתעסקות בסרטי אימה השפיעה עלי עד כדי כך, שאני מתחילה להזות תסריטים טרופים והמציאות מערבבת לי עם החלום ועם הסרט (תזכירו לי לכתוב את התסריט הבא שלי על זה).
אך לא. הייתה זו מציאות קרה ונוקבת כמו שרק מציאות יכולה להיות: שלושת השחקנים הודיעו חגיגית שאם הרביעי, הפורש, לא משתתף – גם הם לא משחקים.
וככה יצא שארבעה שחקנים מחזיקים הפקה שלמה - צוות של כשלושים אנשי מקצוע שעומלים על כל הסיפור כבר זמן רב - היטב בביצים.
הלומות שינה או בעיקר חוסר שלה, כיתתנו רגליים – פוריה ואני – אל מגורי השחקנים, שם ישבנו עם השחקן הפורש אשר גלל בפנינו סיפור חדש שהגה, אשר כולא בתוכו את מיטב קלישאות הז'אנר ועוד כמה שהושאלו מז'אנרים אחרים (כמו אופרות סבון או מלודרמה רומנטית דביקה), אבל בעיקר, סיפור שבמטה קסם הפך אותו לגיבור הראשי של הסרט ואת שאר הדמויות – חבריו השחקנים, אלו שהיו מוכנים להישכב על הגדר למענו – לדמויות סטטיסטיות בלבד. אאוץ'.
הפיצוץ לא איחר להגיע. השחקנים קלטו מיד את המניפולציה הזולה שהופעלה עליהם, והדרמה הגיעה לשיאה בדיוק כשחום היום הגיע גם הוא לשיאו: השחקנים דחו את התסריט החדש והתעקשו להישאר עם הישן, בידיעה שזה מוציא את השחקן הרביעי מהסרט. מגדלי החברות וה"כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם" קרסו.
אלו היו הרגעים בהם התחלנו לחשוב שהסיכויים שלנו לצאת מכל זה עם סרט אמיתי – ולא משנה אם טוב או רע – הם אפסיים. כבר אמצע היום, ועוד לא התחלנו לצלם, עוד אין לנו סיפור סגור, אנחנו עייפים, תשושים, מתוסכלים ומעוצבנים – והשחקנים שלנו לא מדברים אחד עם השני. מתי נספיק להחליט על תסריט סופי וסגור, לעשות חזרות, איפור, תלבושות, בימוי, צילום, תאורה, עריכה, סאונד... מתי, כשיותר ממחצית הזמן הושקעה בהתבחבשות סביב התסריט והאגו של השחקנים?
כנראה שרק החלטה נוקבת ובלתי ניתנת לערעור התבקשה בסיטואציה הזאת על מנת להציל את המצב. ואת ההחלטה הזאת ביצע ניר כאשר הכריע שנשארים עם התסריט המקורי וממשיכים בצילומים.
מאותו הרגע רוחות של הקלה החלו מנשבות, מה שהניע את כולם לעשייה מזורזת עוד יותר: להעמיד סצינות אחת אחרי השנייה, לסדר את הסט, לתדרך את כולם... ובינתיים פוריה ואני יושבות עם השחקנים, מנסות לעגל קצת יותר את הדמויות, להעמיק ולחדד קצת יותר את הסיפור, לראות מה פספסנו, מה לא עובד טוב, איפה אפשר לשפר...
השעה כבר ארבע אחר הצהריים. אנחנו מרגישים שהנה, סוף כל סוף – עלינו על הגל. יש לנו סיפור ואוטוטו מתחילים לצלם ואולי עוד נצליח לעשות את הבלתי יאומן ולצאת בכבוד מכל הסיפור הזה.
כשאז, כיאה לסרט אימה משובח - מכה נוספת ניחתת עלינו, בדמותם של הראל הבמאי וזיו הצלם, שבאים להודיע לנו בדרמטיות שאנחנו לא יכולים להתחיל לצלם.
"אבל... למה??"
"כי עד שנתחיל כבר יהיה חמש. האור משתנה כל דקה. אי אפשר לעשות צילומי יום לקראת שקיעה. חייבים לחכות עד שיחשיך, אין ברירה".
הסתכלנו אחד על השני בלי יכולת לדבר. לחכות עד שיחשיך? עכשיו ארבע שעות של עיכוב? ולהתחיל לצלם בלילה? עוד לילה ללא שינה? האם בכלל נעמוד בזה?
הייאוש חזר להזדחל במעלה הגרון. אולי כל זה אבוד.
אבל אולי, ככל שאתה משקיע יותר, נותן יותר, נלחם יותר – התבוסה היא פשוט לא אופציה. זה ההסבר היחיד שאני יכולה למצוא לכך שמצאנו את הכוחות להמשיך ולדחוף. החלטנו שמנצלים את השעות הללו לעיבוד של התסריט ולמנוחה. וכך היה.
בתשע בערב התחלנו צילומים. הלילה השני שלנו ללא שינה עומד בפתח.
השחקנים כבר מרוטים ועייפים, הבמאי והצלם עוד יותר, ולרגעים היה נדמה כאילו אנחנו נמצאים בסיוט מתמשך, כמו נקלענו אל תוך יקום אלטרנטיבי הזוי ולעולם לא נוכל עוד לצאת ממנו. כלואים לנצח בשעון חול.
אבל כמו בצבא – גם כאן – עוד לא נולד המניאק שיצר את הבנזונה שיעצור את הזמן.
בשעה ארבע לפנות בוקר סיימנו לצלם את הסצינה האחרונה.
בקושי היה לנו כוח למחוא כפיים ולהתלהב. הדבר היחיד שיכולנו לחשוב עליו הוא לגרור את עצמינו למיטה הקרובה – או לכל דבר שמזכיר מיטה – ולהתרסק עליו.
כמובן שלניר והראל לא הייתה את הפריבילגיה הזאת. סוף הצילומים עבורם משמעו התחלתו של תהליך חדש ומאומץ מאין כמותו: עריכה וסאונד. השעה ארבע לפנות בוקר. ההגשה בשש אחה"צ. שעה וחצי נסיעה לסינמטק. זה אומר ש... יש להם 12 שעות בלבד לביצוע המשימה. אין זמן להתקלח. אין זמן לאכול, ובוודאי שאין זמן... לישון.
בשעה עשר בבוקר של יום ששי, אחרי משהו כמו שעתיים מבורכות ומתוקות של שינה עמוקה, עזבנו – פוריה, השחקנים ואני – את מחנה האימונים קציר. לא לפני שהצצנו אל ניר והראל בחדר העריכה וזכינו לראות בחטף את הסצינה הראשונה ערוכה, כולל סאונד.
ובזמן שאנחנו עמלנו ונאבקנו על בריאת הסרט הזה, אי שם במלון באילת, ישב לו גלעד, צלע של שוטי הנבואה, שקיבל את המשפט "בקרוב יקרה לך משהו טוב" ואת הז'אנר שלנו, וחיבר לנו שיר. שיר מדהים האמת. ומתאים בול לסרט, בלי לדעת בכלל על מה הוא.
בשעה שש בערב, הגיעה אל הסינמטק, אל קו הסיום המיוחל והאכזר, קלטת של סרט אימה באורך 4:02 דקות
עשינו זאת.
עוד לא ראיתי את הסרט הערוך.
השמועות אומרות שהוא די גרוע.
אני לא אתפלא. אני לא חושבת שמישהו מאיתנו יכול היה להוציא את יכולותיו המקסימליות או אפילו משהו שמתקרב לזה, בתנאים-לא-תנאים שכאלה, כשנדמה היה שהכל – ולא רק הזמן – פועל נגדך.
אבל עכשיו, אחרי שהיה לי קצת זמן לעבד את החוויה ולתת לדברים לשקוע, ברור לי שהתוצאה זה לא באמת מה שחשוב.
למדתי המון דברים.
על עצמי, על תסריטאות, על קולנוע, על אנשים, על תפקוד במצבי לחץ, על ניהול נכון של דברים.
יש לי רשימה של דברים שהיינו יכולים לעשות אחרת ושסביר להניח שהיו משפרים את התוצאה ואת החוויה כולה פי עשרת מונים (והיא תגיע בהמשך לכל המתעניינים).
ובעיקר, עמדתי באתגר מרתק ונפלא, ונחשפתי לחבורה של אנשים מיוחדים ונפלאים, כל אחד בדרכו.
ואני יכולה רק לסכם במילים אלו, עולם הקולנוע הוא קסם. קסם בהתהוות. ואני רוצה להיות שם.
