אנאיס

לפני מספר חודשים נחשפתי לעולמה ההזוי, המוטרף, הנפלא והסוחף של אנאיס נין.

אני קוראת עכשיו את "גילוי עריות", מתוך היומנים הבלתי מצונזרים שלה.

אנאיס כתבה לאורך כל חייה כמעט יומן, אשר כלא בתוכו את כל תשוקותיה האפלות, התחבטויותיה ותהפוכות הנפש שלה כאמנית, כמאהבת, כפמיניסטית, כמגלומנית.

אין דבר מעורר השראה יותר מאשיות שנוייה במחלוקת, מלאה בייסורים וסתירות פנימיות.

אשיות שלא יודעת פשרות ולא יודעת אמצע.

כזו שבועטת בכל מה שעשוי להיחשד כמיינסטרים.

אני פשוט מרותקת.

והנה ציטוט שלה, דווקא לא מתוך היומן, שנתקלתי בו היום בבוקר, בדיוק בתחילתו של שבוע שהולך להיות עמוס וקשה, שייקח אותי הרחק מעולם הכתיבה אל תוך סחרור של פגישות, של לחיצות ידיים, של פוליטיקה ודמגוגיה והתנחמדות איומה.

"אתה חי כך, מוגן, בעולם עדין, ואתה מאמין שאתה בחיים. ואז אתה קורא ספר... או יוצא לטיול... ומגלה שאתה לא בחיים, שאתה בתרדמת. הסימפטומים של תרדמת ניתנים לזיהוי בקלות: תחילה – חוסר מנוחה. הסימפטום השני (בו התרדמת הופכת למסוכנת ועלולה להידרדר למוות) – היעדר עונג. זה הכל. זה נראה כמחלה בלתי מזיקה. מונוטוניות, שיעמום, מוות. מליונים חיים כך (או מתים כך) מבלי לדעת זאת. הם עובדים במשרדים, נוסעים ברכב, יוצאים לפיקניק עם משפחותיהם. מגדלים ילדים. ואז מתרחש טיפול בהלם כלשהו – מקום, אדם, ספר, שיר – והוא מעורר אותם ומציל אותם ממוות.
יש כאלה שלא מתעוררים לעולם".

ועל זה אני יכולה רק להגיד - אוי, כמה אני שמחה שהתעוררתי!