מחשבות על גן עדן

כשהאחיין שלי נולד, ומתוך זה שעקבתי מקרוב אחרי כל תהליך היווצרותו והגחתו לאוויר העולם, הגעתי למסקנה שסיפור גן העדן שכולנו מכירים מספר בראשית, הסיפור על אדם וחווה שנוצרו ע"י אלוהים ובצלמו והסתובבו חסרי דעת ובינה, עירומים כביום היוולדם בגן העדן הקסום והמגונן - הוא למעשה מטאפורה שלמה לתהליך הלידה.תחשבו על זה: גן העדן הוא-הוא הרחם המגונן, הרך והנעים, שדואג לכל צרכיהם של אדם וחווה: הם לא יודעים קור או חום, רעב או צמא, פחד או דאגה. ממש כמו עובר ברחם אימו, אשר דרך חבל הטבור מקבל את כל מה שהוא זקוק לו ופטור מלהתמודד עם תחושות לא נעימות של צורך פיזי או נפשי בלתי מסופק.תהליך הלידה מלווה במשבר. בכאב. בפחד ובבהלה. העובר מגורש יום אחד מתוך הרחם בעל כורחו ויוצא אל אוויר העולם, אל התודעה, אל מקום אינסופי ורחב בו עליו להתמודד בעצמו עם שלל דברים חדשים.האכילה מפרי עץ הדעת הביאה את אדם וחווה להבין מי הם. לדעת היכן הם נמצאים. להיות מודעים לעצמם ולסביבתם. הם לא יכלו עוד להישאר בגן העדן, שבו הכל היה תמים וטוב. למעשה, לא אלוהים בכבודו ובעצמו הוא זה שגירש אותם מגנו, אלא עצם התודעה, ההכרה שהגיעו אליה: העולם לעולם כבר לא יכול היה להיראות כגן עדן מושלם, אלא כבליל שלם של ניגודים - של טוב ורע, של חם וקר, של רע וטוב. כלומר, אין מדובר כאן בגירוש פיזי של ממש, כמו שתמיד הראו לנו בציורים של ביצפר יסודי, כי אם ביציאה רוחנית, מנטלית, מעולם של חוסר תודעה שבו הדברים הם חד מימדיים ומוחלטים אל עולם של תודעה, שבו הכל הוא יחסי ומורכב מאינספור גוונים.ועוד נקודה: חלק גדול מהדת מתבסס על השאיפה הזו, שבחיים הבאים, אחרי המוות, נגיע חזרה לגן העדן.ולשם כך עלינו לקיים שלל חוקים ומצוות ומעשים טובים - ולא בשביל החיים האלו, כאן, עלי אדמות, חיי התודעה. אלא בשביל העולם הבא: החזרה לגן עדן.יש משהו מאוד חכם מצד הדת, במשיכת ההמונים על ידי פנייה לצורך הבסיסי ביותר שקיים בכל אחד מאיתנו - הצורך לשוב חזרה אל הרחם, להיות שוב מוגנים מפני העולם, עטופים ומטופלים ושכל צרכינו מסופקים מיידית.הגיחה אל אוויר העולם הנה כנראה טראומה שחרוטה בכל אחד ואחד מאיתנו, כזו שאי אפשר באמת להשתחרר ממנה ועל כן נועדנו תמיד לשאוף - עמוק בפנים - לחזור אל מצב חוסר התודעה המנחם.ועדיין, מה שמשתמע מכך הוא שחוסר תודעה משמעו חוסר חיים. ועכשיו אנחנו כאן, עלי אדמות, והמסע הזה רווי עונג וכאב כאחד, וכל עוד אנחנו בהכרה - שניהם גם יחד בלתי נמנעים.