מחשבות על גן עדן

כשהאחיין שלי נולד, ומתוך זה שעקבתי מקרוב אחרי כל תהליך היווצרותו והגחתו לאוויר העולם, הגעתי למסקנה שסיפור גן העדן שכולנו מכירים מספר בראשית, הסיפור על אדם וחווה שנוצרו ע"י אלוהים ובצלמו והסתובבו חסרי דעת ובינה, עירומים כביום היוולדם בגן העדן הקסום והמגונן - הוא למעשה מטאפורה שלמה לתהליך הלידה.תחשבו על זה: גן העדן הוא-הוא הרחם המגונן, הרך והנעים, שדואג לכל צרכיהם של אדם וחווה: הם לא יודעים קור או חום, רעב או צמא, פחד או דאגה. ממש כמו עובר ברחם אימו, אשר דרך חבל הטבור מקבל את כל מה שהוא זקוק לו ופטור מלהתמודד עם תחושות לא נעימות של צורך פיזי או נפשי בלתי מסופק.תהליך הלידה מלווה במשבר. בכאב. בפחד ובבהלה. העובר מגורש יום אחד מתוך הרחם בעל כורחו ויוצא אל אוויר העולם, אל התודעה, אל מקום אינסופי ורחב בו עליו להתמודד בעצמו עם שלל דברים חדשים.האכילה מפרי עץ הדעת הביאה את אדם וחווה להבין מי הם. לדעת היכן הם נמצאים. להיות מודעים לעצמם ולסביבתם. הם לא יכלו עוד להישאר בגן העדן, שבו הכל היה תמים וטוב. למעשה, לא אלוהים בכבודו ובעצמו הוא זה שגירש אותם מגנו, אלא עצם התודעה, ההכרה שהגיעו אליה: העולם לעולם כבר לא יכול היה להיראות כגן עדן מושלם, אלא כבליל שלם של ניגודים - של טוב ורע, של חם וקר, של רע וטוב. כלומר, אין מדובר כאן בגירוש פיזי של ממש, כמו שתמיד הראו לנו בציורים של ביצפר יסודי, כי אם ביציאה רוחנית, מנטלית, מעולם של חוסר תודעה שבו הדברים הם חד מימדיים ומוחלטים אל עולם של תודעה, שבו הכל הוא יחסי ומורכב מאינספור גוונים.ועוד נקודה: חלק גדול מהדת מתבסס על השאיפה הזו, שבחיים הבאים, אחרי המוות, נגיע חזרה לגן העדן.ולשם כך עלינו לקיים שלל חוקים ומצוות ומעשים טובים - ולא בשביל החיים האלו, כאן, עלי אדמות, חיי התודעה. אלא בשביל העולם הבא: החזרה לגן עדן.יש משהו מאוד חכם מצד הדת, במשיכת ההמונים על ידי פנייה לצורך הבסיסי ביותר שקיים בכל אחד מאיתנו - הצורך לשוב חזרה אל הרחם, להיות שוב מוגנים מפני העולם, עטופים ומטופלים ושכל צרכינו מסופקים מיידית.הגיחה אל אוויר העולם הנה כנראה טראומה שחרוטה בכל אחד ואחד מאיתנו, כזו שאי אפשר באמת להשתחרר ממנה ועל כן נועדנו תמיד לשאוף - עמוק בפנים - לחזור אל מצב חוסר התודעה המנחם.ועדיין, מה שמשתמע מכך הוא שחוסר תודעה משמעו חוסר חיים. ועכשיו אנחנו כאן, עלי אדמות, והמסע הזה רווי עונג וכאב כאחד, וכל עוד אנחנו בהכרה - שניהם גם יחד בלתי נמנעים.

Building Characters

In screenwriting school we used to put a lot of emphasis on the process of creating a character. We already talked about the complexity of human beings (5000 traits... remember?), and this complexity makes it very difficult to build a character that will be distinctive and accurate on one hand but realistic, "round" and deep on the other.For example, you want to portray a neurotic and edgy person. But if his / her reaction to every thing that happens is a panic attack, then it gets boring, unreliable and unreal. Because real people aren't like that.I was sitting with this guy today having lunch. He is usually very quiet and shy, speaks with a low voice and doesn't like to express his opinions in a crowd. But suddenly, during that short lunch, I discovered how opinionated he really is, how he challenges or criticizes almost every little thing and doesn't just accept things that are told to him as they are. Only he doesn't make any noise about it. Most of it comes out in quick, almost unnoticeable flashes which may escape the normal eye. This internal paradox between one side of a person and another is fascinating, and this is what makes a brilliant character.I think that when you scratch people's surface, you discover many contradicting traits of this sort. We all have those to some extent. And still, somehow, when creating a character, there is a very fine line between portraying a round, interesting and diverse person, and just creating a mosaic made of pieces of different traits that don't add up to a real live person..I guess learning how to do find that balance is where the secret lies.

The snooping instinct

People love to snoop at others. We all have this urge to observe other people's thoughts, feelings, behaviors, lives when they don't know we're there.We do it all the time, in every chance we get:Listening to radio shows where listeners call and spill their guts about the trouble in their lives; Watching reality shows; Peeping at forums where people share their experiences / problems / opinions; eavesdropping to strangers' conversations sitting next to you in a cafe, sitting behind you on the bus, standing in front of you in line, wherever.There is nothing more intriguing than getting a sneak peek at someone else's secrets. And I want to refer some questions to you:Do you also have this curiosity about other people's lives? What ways do YOU have to satisfy it?Where do you think this urge comes from?What, in your opinion, is the great appeal in that?Do you have any specific peeping story you can share?I have my own interpretation to the snooping instinct, which I will gladly share. But I want to hear your thoughts first. And for those of you who wonder, I'm not asking just for the sake of making some noise on facebook. This is for a specific project I'm working on. So thanks in advance for sharing your thoughts on the matter with me…

אנאיס

לפני מספר חודשים נחשפתי לעולמה ההזוי, המוטרף, הנפלא והסוחף של אנאיס נין.

אני קוראת עכשיו את "גילוי עריות", מתוך היומנים הבלתי מצונזרים שלה.

אנאיס כתבה לאורך כל חייה כמעט יומן, אשר כלא בתוכו את כל תשוקותיה האפלות, התחבטויותיה ותהפוכות הנפש שלה כאמנית, כמאהבת, כפמיניסטית, כמגלומנית.

אין דבר מעורר השראה יותר מאשיות שנוייה במחלוקת, מלאה בייסורים וסתירות פנימיות.

אשיות שלא יודעת פשרות ולא יודעת אמצע.

כזו שבועטת בכל מה שעשוי להיחשד כמיינסטרים.

אני פשוט מרותקת.

והנה ציטוט שלה, דווקא לא מתוך היומן, שנתקלתי בו היום בבוקר, בדיוק בתחילתו של שבוע שהולך להיות עמוס וקשה, שייקח אותי הרחק מעולם הכתיבה אל תוך סחרור של פגישות, של לחיצות ידיים, של פוליטיקה ודמגוגיה והתנחמדות איומה.

"אתה חי כך, מוגן, בעולם עדין, ואתה מאמין שאתה בחיים. ואז אתה קורא ספר... או יוצא לטיול... ומגלה שאתה לא בחיים, שאתה בתרדמת. הסימפטומים של תרדמת ניתנים לזיהוי בקלות: תחילה – חוסר מנוחה. הסימפטום השני (בו התרדמת הופכת למסוכנת ועלולה להידרדר למוות) – היעדר עונג. זה הכל. זה נראה כמחלה בלתי מזיקה. מונוטוניות, שיעמום, מוות. מליונים חיים כך (או מתים כך) מבלי לדעת זאת. הם עובדים במשרדים, נוסעים ברכב, יוצאים לפיקניק עם משפחותיהם. מגדלים ילדים. ואז מתרחש טיפול בהלם כלשהו – מקום, אדם, ספר, שיר – והוא מעורר אותם ומציל אותם ממוות.
יש כאלה שלא מתעוררים לעולם".

ועל זה אני יכולה רק להגיד - אוי, כמה אני שמחה שהתעוררתי!

ללמוד מהגדולים

בשלב מסויים בתהליך החזרה לכתיבה שלי הבנתי, שאני צריכה להיות הרבה יותר סלקטיבית לגבי מה שאני קוראת.

כמו שהבנתי שכדי ללמוד על תסריטאות אני צריכה להיות הרבה יותר סלקטיבית לגבי מה שאני רואה בטלויזיה.

כי בסופו של דבר, כך נראה, התכנים שאתה נחשף אליהם משפיעים על היצירה שלך גם אם נדמה לך שלא.

והעובדה שמאז ומתמיד הייתי תולעת ספרים אינה מבטיחה שקראתי את הספרות הנכונה.

חיים בעולם של מיינסטרים די מנעו ממני לגעת בקלאסיקות האמיתיות של עולם הספרות. לא שעד עכשיו קראתי בעיקר רם אורן (אפילו לא קרוב), אבל בכל זאת, קיים פער שהגיע הזמן להשלים.

וזה מה שהביא אותי אל הפרוייקט הבא: השלמת חסכים של ספרות קלאסית.

ולמה כל זה?

פשוט כי נדמה לי שכדי ללמוד ולהתמקצע בתחום כלשהו, צריך ללכת למקור, להיכן שהכל התחיל, ולרכוש קשת רחבה ככל האפשר של סגנונות וכילים ואז - מתוכם - לבחור את מה שהכי מתחברים אליו, וליצור את הסגנון האישי שלנו...

אז הרכבתי לעצמי רשימה ראשונית של סופרים קלאסייים והנה עיקריה לכל המתעניין:

תומאס מאן (הר הקסמים, מוות בונציה)

הרמן הסה (זאב הערבה, סידהרתא)

גתה (ייסורי ורתר הצעיר, פאוסט)

ד.ה. לורנס (הבתולה והצועני, מאהבה של ליידי צ'טרלי)

דוסטוייבסקי

טולסטוי

ריינר מריה רילקה

ג'יימס ג'ויס

ג'ק קרואק

מי שיש לו הצעות להוסיף לרשימה, או רשמים מכאלה שכבר קרא - מוזמן!

לזפזפ באינטרנט

חשבתם פעם על האפשרות לזפזפ בין דפי אינטרנט ממש כמו שמזפזפים בערוצים בטלויזיה?

אתם מגדירים מראש את תחומי העניין וסוגי האתרים שאתם רוצים לראות, מתקינים טול-בר בפעולה פשוטה ויש לכם אייקון קטן שעליו אתם מקליקים וכל פעם מציג לכם אתר חדש שלקוח מתחום עניין אחר שהגדרתם!

אני יודעת שאני נשמעת כמו פרסומת מהלכת, או לפחות כאילו עשיתי קופי-פייסט מאיזה ספאם שקיבלתי, אך לא... זה פשוט דבר מדליק, שחשף אותי לעולם שלם ומפתיע של תוכן. וזה מה שבעצם רציתי לחלוק איתכם:

http://www.stumbleupon.com/

אתם יכולים לדרג את האתרים שמופיעים לכם - אם אהבתם אותם ואם לא, כדי לחדד את ההעדפות שלכם. ומה שמגיע אליכם אלו בדרך כלל אתרים שאחרים אהבו, ככה שיוצא שאתם מקבלים ערימה של לינקים מדליקים במיוחד...

אזהרה קטנה: זה קצת ממכר... לפחות בהתחלה. אבל מאוד מעשיר :)

תיהנו!

48 שעות של אימה

ביום רביעי בצהריים נפרדתי מהחיים שלי ובדיעבד גם מהשפיות שלי, ועשיתי את דרכי הנרגשת ליישוב קציר - הלוקיישן הפוטנציאלי לסרט העתידי שאותו אנו עתידים לייצר ב- 48 שעות בדיוק.

בשעה ארבע וחצי, בעודי באוטו עם השחקנים (כל השמות שמורים במערכת), התקבלה הבשורה בצורת טלפון בהול מפוריה (התסריטאית השותפה. שמה דווקא לא שמור במערכת):

הז'אנר שהעלינו בגורל הוא אימה.

מיותר לציין שהאימה שהרגשתי מזדחלת במעלה עמוד השידרה שלי באותו רגע – היא בלבד הייתה יכולה להזין פיצ'ר שלם, לא רק סרט של 4-7 דקות.
מה אימה. איך אימה. אני אפילו לא מסוגלת לראות סרטים כאלה מרוב שאני לא מתחברת לז'אנר, אז לכתוב אחד??
למזלי או לצערי, גם פוריה, גם הבמאי וגם המפיק הגיבו פחות או יותר באותו אופן.

שטויות שפוריה ואני ישבנו ימים ארוכים לפני התחרות והגינו שלל סיפורים נפלאים שהיו מתאימים לכל אחד מעשרת הז'אנרים שהיינו יכולים להעלות בגורל... מלבד אימה.

נקודת פתיחה, אם כן: לא משהו.

נתונים נוספים שהיינו צריכים להכניס למערך החשיבה: בתסריט חובה לכלול -

מורה לפיתוח קול בשם רחל או יעקוב ניסימוב
עגבנייה
את המשפט: "בקרוב יקרה לך משהו טוב".

מאותו רגע בו הסתיימה ההגרלה בסינמטק, במקומות שונים ברחבי מדינתנו הקטנה ובעיקר בתל אביב, התחילו לגלגל חמישים ושישה תסריטאים – ואנחנו ביניהם - רעיונות לחמישים ושישה סרטים, להקים סט, לעשות חזרות, לבנות שוטינג סקריפט ובעיקר לנסות בכל דרך אפשרית לעשות כמה שיותר בכמה שפחות, לנוע יותר מהר ממהירות הקול בנסיון להביס את השעון המתקתק. ככה זה כשיש לך אקדח מוצמד לרקה.

וכאן התחיל לו מסע הזוי, מטורף, מתיש, שהוגדר באופן המוצלח ביותר על ידי שותפתי לכתיבה כ"ניסוי בבני אדם".

זה התחיל בכמה שעות בתוך חדר דחוס ואפוף עשן סיגריות של סיעור מוחות בין האנשים המעורבים לגבי כיוונים שונים של סיפור (מה שלימים הוגדר כטעות מספר אחת) – "מה הדבר שממנו אתם הכי מפחדים? להיקלע חסרי אונים אל סיטואציה שאי אפשר לצאת ממנה? שחיי היומיום שלך, המקומות שאתה הכי מכיר, הופכים את פניהם ומתעוותים לך מול העיניים? שמישהו שאתה הכי אוהב ימות?"

זה המשיך, בשעה עשר בלילה, בהימלטות בשן ועין של פוריה ושלי מלוע הר הגעש במטרה למצוא קצת שקט שיאפשר לנו לחשוב על סיפור טוב, בשיתוף עם הראל הבמאי וניר המפיק.
יושבים בחצר הבית של המארחת (האומללה שלא ידעה לאן היא מכניסה את עצמה) – טעות מספר שתיים (יתושים, נמלים וג'וקים שורצים סביב, ובעיקר רכבת אנושית של החברים בצוות שהחליטו שהם חייבים להביע דיעה על כל רעיון שהועלה, לשאול שאלות, להציע רעיונות ובעיקר להפריע לתהליך החשיבה הרציף של התסריטאיות).
לועסים גת, שותים קפה ומעשנים סיגריות בכמויות מסחריות, כדי להביס את העייפות ולהיאחז בקו מחשבה אחיד שיוביל אותנו בסופו של דבר לסיפור המנצח.
עוצרים פתאום להתלבט לגבי מהות הז'אנר.
מה בדיוק ההבדל בין אימה למותחן ("שני אנשים יושבים זה מול זה על שולחן, מתחתם פצצה מתקתקת. הם לא יודעים את זה, אבל הצופים כן: מותחן. הם והצופים לא יודעים את זה: אימה. או ההיפך. אמ. לא משנה).
האם ההיצמדות לז'אנר (שהיא אחד מהקריטריונים בתחרות) מחייבת בהכרח ביתור גופות והשפרצות של דם ורוצחים סידרתיים אימתניים? או שמא גם אימה פסיכולוגית, פנימית, נחשבת?
נכנעים לפרקים לדיונים פילוסופיים ופסיכולוגיים, מעלים רעיונות ומפריכים אותם, זונחים באכזבה קווי עלילה מדליקים שלוקחים אותנו לשומקום, לעיתים זה מרגיש כמו נסיון עקר לפתור בעייה בלתי אפשרית במתימטיקה: רגע – אם הוא תכנן את כל זה, אז למה הוא אומר לה ככה וככה ולא עושה ככה וככה? זה לא הגיוני. ומה בכלל המניע שלו? ומה היא רוצה להשיג? ואיפה לעזאזל לתקוע את המורה המחופפת לפיתוח קול ואיך דוחפים משפט שנשמע כמו סלוגן לפרסומת מזופתת: "בקרוב יקרה לך משהו טוב"???
וכל הזמן הזה, החול בשעון שלנו הולך ואוזל, הולך ומתמעט...

בערך בשעה אחת בלילה, עם מה שהתחיל להסתמן כמו סיפור, הגענו אל צוות השחקנים כדי לתת להם בריף ולשמוע פידבק, שכמובן, לא איחר להגיע. (טעות מספר 3: להציג סיפור לא מהודק שניתן לערער את מהותו בקלות).
כעבור שעה נוספת חזרנו, פוריה ואני, אל השולחן שורץ החרקים לאור הניאון בחצר, והתמשכנו לקדוח במוחותינו, תוך נסיונות הדיפה שהלכו והקצינו של כל אותם מביני דבר שהתעקשו לחלוק איתנו את דעתם ובעיקר להסיח את דעתינו.
או-אז התקבל אס.אמ.אס ממטה השחקנים: אחד מהרביעייה ביקש לצמצם את התפקיד שלו למינימום ההכרחי, כמחאה על כך שלא לוהק לתפקיד הראשי בסרט. כעבור כעוד עשרים דקות הגיע שליח בשר ודם מאותו מטה בדיוק שביקש לחדד את המסר: השחקן הודיע שהוא פורש מההפקה.
מעוצבנים, אבל לא מופתעים, הבנו שאין זמן לבזבז בנסיונות שכנוע ושידול או בטיפולים פסיכותראפיים נגד מגלומניה כרונית, אלא יש לשכתב מיד את התסריט ולהוציא את הדמות שלו לחלוטין.

השעות נוקפות. הדד ליין מתקרב. רמת המיקוד והריכוז שלנו הולכת ויורדת, האנרגיות הולכות ואוזלות.
השחר מפציע, ופוריה ואני יושבות ומקלידות דיאלוגים וסצינות בקדחנות אל תוך הלפטופ המיוסר שלי (שמי בכלל זכר שהוא שייך לתפקיד הרישמי שלי בחיים, אשת מכירות בחברת הייטק... יקום מקביל).

בשעה שבע בבוקר, עם אותם בגדים, רק בתוספת של הרבה זיעה ועשן סיגריות, שיער סתור ועיניים טרוטות, קראנו לשחקנים להקראה של התסריט שהצלחנו להוליד. המטרה הייתה להקריא, לענות על שאלות, לעבור קצת על הדמויות, וקדימה – לצילומים של הסצינה הראשונה. (הראל החל במקביל לתדרך את הצלמים והתאורנים לגבי השוטינג סקריפט של הסצינות).

השחקן הפורש כמובן לא הגיע להקראה, ואנחנו קצת הופתענו לראות את שלושת השחקנים הנותרים מרימים גבה כשנוכחו לראות שאין לו דמות בתסריט.
"אבל הוא ביקש לצאת מהסיפור בעצמו. עובדה, הוא לא פה עכשיו. רציתם שנכתוב תסריט שכולל אותו ובסוף ניתקע?", טענו.
"כן, אבל אתם יודעים... זה נאמר מתוך תסכול... תנסו למצוא לו בכל זאת כמה רפליקות".
ואחרי פידבק מזורז (ולא מרחם), עברו השחקנים לצילום הסצינה הראשונה ואני ופוריה להכנסת שינויים שחלקם נסיון למצוא לשחקן הפורש כמה רפליקות שישביעו את רצונו. מיותר לציין שבשלב הזה כל טקסט שיצא תחת ידינו היה הזוי ומטופש, כי מי בכלל יכול לחשוב אחרי עשרים ושש שעות ערות מפוצצות בניפוחי שכל שלא היו מביישים מפעל לבלוני הליום?

בשעה תשע בבוקר, באפיסת כוחות, עם תסריט גמור ובתחושה שאולי התפקיד שלנו – לעת עתה – הסתיים, פוריה ואני פרשנו לישון. לא שממש אפשר היה לישון בעיצומו של בוקר עמוס בבית מלא באנשים נכנסים ויוצאים, נרגשים, כועסים, לחוצים, עייפים, מחלקים הוראות, מספרים חוויות, טוענים טענות – והכל בקולי קולות. כך יצא שהצלחנו להירדם אולי לחצי שעה. כשאז קולו הטרוד של ניר העיר אותי מנמנום חיוני: "תעירו את אפרת ופוריה, הן חייבות לכתוב תסריט חדש".

באותו רגע היה נדמה לי שההתעסקות בסרטי אימה השפיעה עלי עד כדי כך, שאני מתחילה להזות תסריטים טרופים והמציאות מערבבת לי עם החלום ועם הסרט (תזכירו לי לכתוב את התסריט הבא שלי על זה).
אך לא. הייתה זו מציאות קרה ונוקבת כמו שרק מציאות יכולה להיות: שלושת השחקנים הודיעו חגיגית שאם הרביעי, הפורש, לא משתתף – גם הם לא משחקים.
וככה יצא שארבעה שחקנים מחזיקים הפקה שלמה - צוות של כשלושים אנשי מקצוע שעומלים על כל הסיפור כבר זמן רב - היטב בביצים.

הלומות שינה או בעיקר חוסר שלה, כיתתנו רגליים – פוריה ואני – אל מגורי השחקנים, שם ישבנו עם השחקן הפורש אשר גלל בפנינו סיפור חדש שהגה, אשר כולא בתוכו את מיטב קלישאות הז'אנר ועוד כמה שהושאלו מז'אנרים אחרים (כמו אופרות סבון או מלודרמה רומנטית דביקה), אבל בעיקר, סיפור שבמטה קסם הפך אותו לגיבור הראשי של הסרט ואת שאר הדמויות – חבריו השחקנים, אלו שהיו מוכנים להישכב על הגדר למענו – לדמויות סטטיסטיות בלבד. אאוץ'.

הפיצוץ לא איחר להגיע. השחקנים קלטו מיד את המניפולציה הזולה שהופעלה עליהם, והדרמה הגיעה לשיאה בדיוק כשחום היום הגיע גם הוא לשיאו: השחקנים דחו את התסריט החדש והתעקשו להישאר עם הישן, בידיעה שזה מוציא את השחקן הרביעי מהסרט. מגדלי החברות וה"כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם" קרסו.
אלו היו הרגעים בהם התחלנו לחשוב שהסיכויים שלנו לצאת מכל זה עם סרט אמיתי – ולא משנה אם טוב או רע – הם אפסיים. כבר אמצע היום, ועוד לא התחלנו לצלם, עוד אין לנו סיפור סגור, אנחנו עייפים, תשושים, מתוסכלים ומעוצבנים – והשחקנים שלנו לא מדברים אחד עם השני. מתי נספיק להחליט על תסריט סופי וסגור, לעשות חזרות, איפור, תלבושות, בימוי, צילום, תאורה, עריכה, סאונד... מתי, כשיותר ממחצית הזמן הושקעה בהתבחבשות סביב התסריט והאגו של השחקנים?

כנראה שרק החלטה נוקבת ובלתי ניתנת לערעור התבקשה בסיטואציה הזאת על מנת להציל את המצב. ואת ההחלטה הזאת ביצע ניר כאשר הכריע שנשארים עם התסריט המקורי וממשיכים בצילומים.
מאותו הרגע רוחות של הקלה החלו מנשבות, מה שהניע את כולם לעשייה מזורזת עוד יותר: להעמיד סצינות אחת אחרי השנייה, לסדר את הסט, לתדרך את כולם... ובינתיים פוריה ואני יושבות עם השחקנים, מנסות לעגל קצת יותר את הדמויות, להעמיק ולחדד קצת יותר את הסיפור, לראות מה פספסנו, מה לא עובד טוב, איפה אפשר לשפר...
השעה כבר ארבע אחר הצהריים. אנחנו מרגישים שהנה, סוף כל סוף – עלינו על הגל. יש לנו סיפור ואוטוטו מתחילים לצלם ואולי עוד נצליח לעשות את הבלתי יאומן ולצאת בכבוד מכל הסיפור הזה.
כשאז, כיאה לסרט אימה משובח - מכה נוספת ניחתת עלינו, בדמותם של הראל הבמאי וזיו הצלם, שבאים להודיע לנו בדרמטיות שאנחנו לא יכולים להתחיל לצלם.
"אבל... למה??"
"כי עד שנתחיל כבר יהיה חמש. האור משתנה כל דקה. אי אפשר לעשות צילומי יום לקראת שקיעה. חייבים לחכות עד שיחשיך, אין ברירה".
הסתכלנו אחד על השני בלי יכולת לדבר. לחכות עד שיחשיך? עכשיו ארבע שעות של עיכוב? ולהתחיל לצלם בלילה? עוד לילה ללא שינה? האם בכלל נעמוד בזה?
הייאוש חזר להזדחל במעלה הגרון. אולי כל זה אבוד.
אבל אולי, ככל שאתה משקיע יותר, נותן יותר, נלחם יותר – התבוסה היא פשוט לא אופציה. זה ההסבר היחיד שאני יכולה למצוא לכך שמצאנו את הכוחות להמשיך ולדחוף. החלטנו שמנצלים את השעות הללו לעיבוד של התסריט ולמנוחה. וכך היה.
בתשע בערב התחלנו צילומים. הלילה השני שלנו ללא שינה עומד בפתח.
השחקנים כבר מרוטים ועייפים, הבמאי והצלם עוד יותר, ולרגעים היה נדמה כאילו אנחנו נמצאים בסיוט מתמשך, כמו נקלענו אל תוך יקום אלטרנטיבי הזוי ולעולם לא נוכל עוד לצאת ממנו. כלואים לנצח בשעון חול.

אבל כמו בצבא – גם כאן – עוד לא נולד המניאק שיצר את הבנזונה שיעצור את הזמן.

בשעה ארבע לפנות בוקר סיימנו לצלם את הסצינה האחרונה.
בקושי היה לנו כוח למחוא כפיים ולהתלהב. הדבר היחיד שיכולנו לחשוב עליו הוא לגרור את עצמינו למיטה הקרובה – או לכל דבר שמזכיר מיטה – ולהתרסק עליו.
כמובן שלניר והראל לא הייתה את הפריבילגיה הזאת. סוף הצילומים עבורם משמעו התחלתו של תהליך חדש ומאומץ מאין כמותו: עריכה וסאונד. השעה ארבע לפנות בוקר. ההגשה בשש אחה"צ. שעה וחצי נסיעה לסינמטק. זה אומר ש... יש להם 12 שעות בלבד לביצוע המשימה. אין זמן להתקלח. אין זמן לאכול, ובוודאי שאין זמן... לישון.

בשעה עשר בבוקר של יום ששי, אחרי משהו כמו שעתיים מבורכות ומתוקות של שינה עמוקה, עזבנו – פוריה, השחקנים ואני – את מחנה האימונים קציר. לא לפני שהצצנו אל ניר והראל בחדר העריכה וזכינו לראות בחטף את הסצינה הראשונה ערוכה, כולל סאונד.
ובזמן שאנחנו עמלנו ונאבקנו על בריאת הסרט הזה, אי שם במלון באילת, ישב לו גלעד, צלע של שוטי הנבואה, שקיבל את המשפט "בקרוב יקרה לך משהו טוב" ואת הז'אנר שלנו, וחיבר לנו שיר. שיר מדהים האמת. ומתאים בול לסרט, בלי לדעת בכלל על מה הוא.

בשעה שש בערב, הגיעה אל הסינמטק, אל קו הסיום המיוחל והאכזר, קלטת של סרט אימה באורך 4:02 דקות
עשינו זאת.

עוד לא ראיתי את הסרט הערוך.
השמועות אומרות שהוא די גרוע.
אני לא אתפלא. אני לא חושבת שמישהו מאיתנו יכול היה להוציא את יכולותיו המקסימליות או אפילו משהו שמתקרב לזה, בתנאים-לא-תנאים שכאלה, כשנדמה היה שהכל – ולא רק הזמן – פועל נגדך.
אבל עכשיו, אחרי שהיה לי קצת זמן לעבד את החוויה ולתת לדברים לשקוע, ברור לי שהתוצאה זה לא באמת מה שחשוב.
למדתי המון דברים.
על עצמי, על תסריטאות, על קולנוע, על אנשים, על תפקוד במצבי לחץ, על ניהול נכון של דברים.
יש לי רשימה של דברים שהיינו יכולים לעשות אחרת ושסביר להניח שהיו משפרים את התוצאה ואת החוויה כולה פי עשרת מונים (והיא תגיע בהמשך לכל המתעניינים).
ובעיקר, עמדתי באתגר מרתק ונפלא, ונחשפתי לחבורה של אנשים מיוחדים ונפלאים, כל אחד בדרכו.
ואני יכולה רק לסכם במילים אלו, עולם הקולנוע הוא קסם. קסם בהתהוות. ואני רוצה להיות שם.

הפעם הראשונה שלי 2

אני עושה סרט. אמיתי.

זאת אומרת, משתתפת בהפקה של סרט, בתור תסריטאית.

זאת אומרת, סרט שנעשה ב-48 שעות

נשמע הזוי?

כן.

אבל מדליק לחלוטין.

זהו פרוייקט עולמי שהשנה הגיע לראשונה לתל אביב - ביום רביעי ה 27 לחודש כל צוות (שכולל במאי, מפיק, כותבים, שחקנים, עורכים וכו') יקבלו, בדיוק בשעה 18:00, פתק עם ז'אנר, דמות ושורה מדיאלוג שצריכים להופיע בתסריט. מאותו הרגע יש להם בדיוק 48 שעות להגות, לכתוב, לצלם, לביים, להפיק, לערוך ולהגיש סרט לפי כללי התחרות.

אורך הסרט הוא עד 7 דקות.

מרתון אמיתי.

אתגר מטורף.

הסרט יוקרן בסינמטק וכמובן שהזוכה מקבל פרס נאה (אל תשאלו אותי מהו, אני בקטע של אומנות, לא בקטע של חומרנות!), אבל בעיקר זאת פשוט חוויה יוצאת דופן והתנסות חשובה.

בדיוק עכשיו חזרתי ממפגש ההיכרות הראשון שלנו, שכלל סיור לוקיישנים וסגירת קאסט.

איזו התרגשות! אני חלק מעשייה אמיתית.

זה קורם עור וגידים!

קישור לאתר של הפרוייקט אתם יכולים למצוא תחת "פרוייקטים נוכחיים" בבלוג.

תחזיקו אצבעות!

מוזה

אם רק לא היית חמקמקה כל כך.

אילו לא היה את החשש הזה - שאם לא אתפוס אותך בשתי ידיים בטוחות ואנצל כל שנייה שאת מחליטה לשרות מעליי - הרי שהייתי מניחה לך פשוט להיות שם, מונחת בפינה כחתול מצונף, מנהלת את חיי בעדנה ומדי פעם, בהחלטה מודעת, ניגשת, מעוררת אותך משנתך המתפנקת, וקוראת לך לשחק.

אבל את לא חיה מבוייתת, אלא ההיפך הגמור.

את פראית וסוערת ובעיקר בלתי צפוייה.

ברגע אחד, כשאני נמצאת במקום אחר לחלוטין - רחוק מעולם של כתיבה ויצירה - כמו באמצע שיחת ועידה במשרד - את מחליטה להגיח, שוטפת את כולי, מציפה את נפשי, בוערת ומפעמת ולא מניחה לי לעשות או להתרכז בכל דבר אחר.

ודווקא את אותם רגעים שאני מפנה עבורך, דווקא בתוך אותה אווירה נכונה - שקט סביב, נרות דולקים, קטורת מפיצה עשן ריחני - את אינך. מסרבת בעקשנות להגיח. ולא משנה מה אעשה. אבכה, אקרא, אכתוב - את לא תבואי. כי פשוט לא במוזה שלך.

אוי, מוזה. כמה פלאית את. כמה אנוכית ואכזרית ובלתי מפוענחת. כנראה שנגזר עליי לחכות לך בהכנעה, כמו אשת הספן על קו המים, נושאות עיניי בציפייה לרגע שבו תופיע ספינתך בקו האופק.

התרגשות. זחיחות. פחד. ייאוש

המוח לא מפסיק לעבוד.

שינה טרופה, קצרה ומקוטעת

התקפי חרדה קלים

הכנת רשימות, חישובים, שרטוטים ותכניות

.צורך בלתי פוסק לספר על תכניותיי, לשמוע אותן קורמות עור וגידים בקול רם, לקבל עליהן את אישור הסביבה

תחושת זחיחות ואופוריה מטורפת.

שנייה לאחר מכן - נפילה אל תחושה של ייאוש ופחד -

כל כך הרבה כמוני יש בעולם, עם חלומות ושאיפות להיות סופרים, משוררים, תסריטאים יוצרים...

כמה מהם באמת מצליחים להגשים?

אבל רגע. את כבר הגשמת. כבר עשית כמה צעדים משמעותיים. השביל שלך כבר טיפ-טיפה סלול!

ובכל זאת... ממשיכים להציק אותם שדים קטנים שם בפנים, אלה שפשוט יושבים שם - על שפת המדרכה של הנפש - ותוקעים מפעם לפעם מקלות קטנים בגלגלי החלומות שלי.

מגחכים בשביעות רצון אכזרית, כמו ילדים בריונים שנטפלים לחלשים בדרך מביצפר.

מישהו יודע איך מסלקים אותם משם?

יש להם איזה מדביר מקצועי או משהו?

תחת איזה ערך בדפי זהב זה עשוי להופיע?

אולי רק כוח החלום יכול להעלים אותם... אולי התשוקה לכתוב כל כך עזה ותופסת את כל המרחב, ששדים קטנים או לא

שדים קטנים, פחד או לא פחד - זה הולך לקרות. בעיקר כי זה כבר יצא משליטתי. בעיקר כי אין שום ברירה אחרת, ובעצם - מעולם לא הייתה.